<h1>ספר החינוך מצוה מ"ז</h1>
<h2>דף נב:</h2>
שנצטוינו להמית העוברים על קצת מצות שבתורה בחנק, שנאמר [שמות כ"א] מכה איש ומת מות יומת, וזו של מכה איש אחת מהן שמיתתו בחנק, שהרי כתוב בו מות יומת, ובפירוש אמרו זכרונם לברכה כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. למדנו לחייבי מיתות שאינן בתשלומין, שנאמר אין כסף מכה איש ומת מות יומת, מכילתא. שורש מצוה זו נגלה לכל, כי מלך במשפט יעמיד ארץ, שאילולי יראת המשפט יהרגו בני אדם זה את זה, על כן צונו האל ברוך הוא להמית הרוצח, ובחכמתו ברוך הוא ראה שראוי לענוש אותו במיתת חנק, והדבר נאות גם לדעתנו אנו, כי כאשר עשה כך יעשה לו. והרוצח כוונתו להמית הנרצח במהרה כי מפחדו אליו ימהר מיתתו בכל כוחו, וכמו כן הקלה התורה במשפטו להמיתו בחנק שהיא מיתה ממהרת, ולא בשריפה וסקילה שהן בצער רב. ואולם במשפטי הזמה שנהנו העוברים בעבירה ונמשכה הנאתן קצת תבוא בהן פעמים שריפה, פעמים סקילה. דיני המצוה כיצד, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה שמשקיעין את המחויב בזבל עד ארכובותיו וכורכין סודר קשה על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יוצאה, ויתר פרטיה מבוארים בפרק ז' מסנהדרין. ומצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ, שאין דנין דיני נפשות אלא בארץ. ומי שבידו לעשות דין ואינו עושה ביטל עשה זה, וענשו גדול שאלמלא מוראת הדין איש את רעהו חיים בלענו. הרמב"ן זכרונו לברכה לא ימנה זאת המצוה בחשבונו, וכן כל ארבע מיתות של בית דין שהן סקילה שריפה הרג וחנק שימנה הרמב"ם זכרונו לברכה לארבע מצות לא ימנה הוא אותן, ואמר [בסוף השגתו לשורש י"ד] כי בפסוק של ובערת הרע מקרבך [דברים י"ג] צותה התורה דרך כלל שנבער כל עושי הרע מבינינו, ובו נכללו כל הדינין, וכשיפרט הכתוב אחרי כן חלוק המשפטים לפי העונשין אין זה נחשב למצוה שאינו כי אם ביאור עניין. והחכם יבור לו הישר בעיניו.
